הכרעת דין בתיק ח"נ 52590-08-10

1.      כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, על דרך של ברירת משפט, ובו ייחסה לו המאשימה עבירה של העמדת רכב במקום שיש בו כדי להפריע או לעכב את התנועה, עבירה לפי סעיף 6(ג)(1) לחוק עזר לבאר-שבע (העמדת רכב וחנייתו), התשנ"א - 1991 [להלן: "חוק העזר"].

נטען, כי הנאשם העמיד רכבו ביום 14.10.2009 ברח' ההסתדרות 106 בבאר-שבע באופן שחסם את נתיב הנסיעה וגרם להפרעה ממשית לתנועה.

הנאשם ביקש להישפט ולאחר שכפר בעובדות כתב האישום, נשמעו ביום 2.11.2011 הראיות בתיק, בסיומן הודעתי כי אני מזכה את הנאשם, מחמת הספק, מהעבירה שיוחסה לו. בהתאם לסעיפים 183 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 הודעתי לצדדים כי נימוקי הכרעת הדין יינתנו בנפרד.

להלן הנימוקים בהחלטתי לזכות כאמור את הנאשם מחמת הספק:

2.      בין הצדדים לא היתה מחלוקת לגבי המיקום והזמנים בהם העמיד הנאשם את רכבו. מדובר בדרך שהיא חד-צדדית והנאשם העמיד רכבו מעט לפני צומת הרחובות ההסתדרות ורמב"ם בבאר-שבע.

3.      מטעם המאשימה העידה הפקחית שרשמה את הדו"ח, ולטענתה רשמה את הדו"ח כיוון שהרכב עמד בתוך נתיב נסיעה, כאשר קיימים חצים על גבי הכביש המסמנים שהנתיב מיועד לנסיעה קדימה ולפניה שמאלה [תמרור ד-10]. הדבר נראה היטב בתמונה ת/3, כאשר רכבו של הנאשם נמצא למעשה לאחר אותם חצים על הכביש ויותר קרוב מהם לצומת.

לטענת הפקחית, רכב המבקש לפנות שמאלה אינו יכול לעשות זאת דרך אותו נתיב בו הועמד רכב הנאשם, אלא עליו לנסוע בנתיב הימני, לעקוף את רכב הנאשם ואז לפנות שמאלה.

כשנשאלה הפקחית מה המרחק שהרכב עמד מהצומת, השיבה כי "הרכב נמצא פחות מ- 12 מ' מהצומת" [פרוט' עמ' 3 ש' 25]. כשנשאלה הפקחית מדוע לא רשמה לנאשם דו"ח על חניה בתוך תחום צומת הסבירה כי היה זאת לפי שיקול דעתה וכי סברה כי העבירה של הפרעה לתנועה חמורה יותר. לאחר מכן, כשנשאלה מה המרחק ממרכז הצומת השיבה שאינה יכולה להגדיר זאת [פרוט' עמ' 4 ש' 29]. לשאלת הנאשם, השיבה הפקחית שהסימון אבני שפה "אדום-לבן" צבוע רק בסיבוב ממש. יחד עם זאת, לאחר מכן כשנשאלה שוב האם נכון שמהרכב ועד לרמזור יש אבני שפה צבועות אדום לבן, השיבה ש "אני לא יודעת". הפקחית אישרה עוד שהיום ביקשו מהפקחים להפסיק לרשום במקום דו"חות אם כי אינה יודעת את הטעם לכך.

4.      הנאשם טען כי לאחר המקום בו העמיד את רכבו קיים סימון "אדון לבן" עד לצומת, ועל כן העמיד רכבו במקום בו אבני השפה צבועות אפור, מתוך הבנה שבמקום מותר להחנות. הנאשם טען שלא ראה את הסימון על גבי הכביש. יחד עם זאת, הוסיף שאם היה רואה את החצים לא היה מעמיד את רכבו, אפילו אם לא היה סימון אדום לבן [פרוט' עמ' 6 ש' 1-2], יחד עם זאת הוסיף שמה שהטעה אותו זה הסימון "אדום-לבן" שנמצא בהמשך עד הצומת.

5.      כבר הבעתי דעתי בעבר כי סימון חצים על גבי הכביש הינו תמרור לכל דבר [תמרור ד-10 בלוח התמרורים].

בתיק חע"מ 4963/08 הרשעתי אדם בעבירה דומה [באותו מקרה היה זה בצד ימין של הדרך], על סמך העמדת רכבו על גבי תמרור ד-10. בית המשפט המחוזי [עפ"א 14173-04-11 גולן נ' עיריית באר-שבע ; להלן: "עניין גולן"] קיבל את ערעור הנאשם שם וזיכה אותו מהעבירה של הפרעה לתנועה, בקבעו כי -

"איני חולקת על קביעתו העקרונית של בית משפט קמא, לפיה תיתכן הפרעה לתנועה גם בהעדר תמרור האוסר על החניה. אלא שאני סבורה כי זה החריג לכלל, והוא יתקיים רק בנסיבות יוצאות דופן, כאשר ברור לחלוטין שחסרונו של התמרור נובע מטעות של הרשות, וההפרעה לתנועה מובהקת. ברוב המקרים מתקיימת חזקת תקינות מעשי הרשות, ובהעדר איסור לחנות - החניה מותרת.

קל וחומר בנסיבות המיוחדות של מקרה זה, כאשר בעברו השני של הכביש, לכיוון הנגדי, סומנה שפת המדרכה באדום לבן. סימון כאמור עלול לחזק אצל הנהג את המסקנה כי בצד שאינו מסומן, מותר לחנות. עסקינן בהליך מעין פלילי, ויש להניח למערער להנות מהספק."

בית משפט זה מונחה מהחלטת ערכאת הערעור, ואני סבור כי יש לקרוא את פסק הדין בעניין גולם באופן הבא: יתכן אמנם שתהיה הפרעה לתנועה גם בהעמדת רכב במקום שאינו מסומן בתמרור האוסר על כך. מדובר אכן ב"עבירת סל". יחד עם זאת, וכיוון שמדובר בעבירת סל, הרי שהשימוש בה צריך להיות שימוש חריג, והוא צריך להיות שמור למקומות בהם עד לאותה העמדת רכב איש לא חשב לקבוע תמרור האוסר מפורשות על החניה, או שלא ניתן לקבוע תמרור, או שמדובר במצב דברים ברור ונהיר לכל, עד שהשכל הישר שחזקה שמצוי אצל כל נהג, לא מאפשר להעמיד את הרכב באותו מקום.

ואולם, מתוך ההן ניתן להבין גם את הלאו: מקום בו מדובר ב"מפגע" שלכאורה ידוע, ולדעת הרשות העמדת הרכב במקום כפי שהעמיד הנאשם אינה רצויה, הרי שהפתרון להתמודד עם אותו מפגע אינו על ידי רישום דו"חות, אלא קודם כל על ידי תמרור וסימון ברור. ומה יותר ברור מסימון אבני שפה "אדום לבן"?

איני סבור שיש למחוק את הסימונים ד-10 מהכביש, אלא שעל מנת שהאיסור יהיה נהיר ומוחלט, יש לסמנו בתמרור ד-15 (אבני שפה צבועות "אדום לבן"). קל וחומר שעה שבהמשך לאותו מקום כן מצאה לנכון הרשות לסמן תמרור שכזה.

איני מקבל טענת הפקחית לפיה הרכב עמד בתוך צומת. לו היתה סבורה כך, היה עליה לרשום דו"ח על עבירה של העמדת רכב בתוך צומת. מטעם זה, וגם מן הטעם שלא ניתנה לנאשם ההזדמנות להתגונן כנגד עבירה של העמדת רכב בתוך צומת, אין להיעתר גם לבקשת ב"כ המאשימה לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ולהרשיע את הנאשם בעבירה אחרת של העמדת רכב בתוך צומת. בוודאי כאשר הדבר כלל לא הוכח.

6.      בנסיבות אלו, ובהעדר תמרור אוסר שיצביע על האיסור המפורש, אני מאמין לנאשם שהוטעה לסבור כי המקום מותר בחניה, ועל כן אני מזכה אותו מחמת הספק.

זכות ערעור בתוך 45 יום לבית המשפט המחוזי.